מה עדיף – חגורה לתמיכה בגב או קינזיוטייפינג לתיקון יציבה?

לאחרונה קופצות לי הרבה פרסומות על חגורות "קסם" לתיקון יציבה לקויה.

החגורות האלה, ברובן, מנסות לתקן את היציבה – וליתר דיוק, את קריסת פלג הגוף העליון קדימה ושמיטת הכתפיים והשכמות (הגברת הקשת העליונה – קיפוזה).

הן עושות זאת על ידי "אחיזה" של השכמות והגב העליון והבאתם למנח תקין (לדעת המפתחים של החגורה / התקן), ומשווקות לאנשים הסובלים מכאבי גב וצוואר המוחמרים בישיבה ממושכת במשרד.

על פניו – פתרון מצוין, נכון? אם יש לי בעיית יציבה, הגוף שלי קורס ואני סובל מכאבים – למה לא להשתמש בחגורה שתתמוך בי ותעזור לי להתיישר?

אז זהו, שלדעתי – זה מאוד בעייתי. אפרט למה:

חגורה, או כל סוג של תמך אחר (בין אם זה לגב, לברך, לקרסול או לכל מפרק אחר) – בנוי על תמיכה פסיבית. כלומר, ההתקן / חגורה – הם אלה שמבצעים את הפעולה של החזקת הגב והשכמות במקום, על ידי משיכה וקיבוע.

דבר זה בעייתי מאוד בטווח הארוך, כי הוא גורם לגוף "להתרגל" לתמיכה החיצונית, ובכך הגוף מרשה לעצמו להרפות את השרירים שאמורים לבצע את הפעולות הללו. לאורך זמן, השרירים האלה גם נחלשים – והיציבה רק הופכת לגרועה יותר עם הזמן, ולמשתמש – לתלוי בחגורה.

זה נכון לגבי כל סוג של תמיכה חיצונית – בין אם זו קרסולית, ברכיה, חגורת גב תחתון או תומך למפרק כף היד. כל סוגי התמיכה החיצונית, בסופו של דבר, גורמים לגוף "לשכוח" מה הוא אמור לעשות לבד והוא הופך לתלוי בהם – והבעיה רק מחריפה עם הזמן.

מעבר לזה, קיימת עוד בעיה – איך הרצועה / חגורה "יודעת" מה המנח הנכון למי שחוגר אותה? הרי זה בסה"כ רצועות בד שתומכות בשרירים, אבל הן מתוכננות ומעוצבות בצורה מסוימת שמכריחה את הגוף להכנס למנח מסוים – והוא לאו דווקא טוב לכולם באופן שווה.

ובכל זאת – לא הכל שחור. מתי כן כדאי לשקול להשתמש בחגורה כזאת?

אם מגיעים למצב שהגב כואב ברמה משתקת, אי אפשר לשבת יותר מדקות ספורות לפני שהוא מתחיל לכאוב וביצוע תרגילים גורם ליותר כאב – כדאי להשתמש בחגורת תמיכה. החגורה כן תוריד את העומס מהשרירים המכווצים והכואבים ותיתן לגוף את האפשרות להתאושש קצת. כדאי לשים לב שלא חוגרים את ההתקן בצורה קבועה לאורך זמן, אלא רק אם ממש חייבים ולזמן קצוב.

למה שימוש בקינזיו טייפינג עדיף על פני חגורה?

הדבקת קינזיוטייפינג לתיקון יציבה

פשוט מאוד. טייפ קינזיולוגי, קינזיוטייפ – פועל על גירוי אקטיבי של הרצפטורים שמתחת לעור, ובכך מגרה את הגוף לבצע פעולה מסוימת – שחרור או הרפיה של שריר, תמיכה ברצועות, הזרמת לימפה או דם וכו'.
בטייפ עצמו אין חומר פעיל שמופרש. הוא פועל על ידי זה שמותחים אותו בכיוון מסוים ובעוצמה מסוימת, והגירוי שנוצר – מפעיל את מערכת העצבים המרכזית כדי לבצע את הפעולה הרצויה (סוג של Fake it until you make it).

כאשר אנחנו רוצים לטפל בצורה אקטיבית ביציבה לקויה – נאמר, קריסה של הגב העליון קדימה (קיפוזה) וקריסה של הכפיים לפנים (שרירי חזה מכווצים, גב עליון חלש) – נשאף לגרות את הגוף לחזק מצד אחד את השרירים החלשים, ומצד שני להרפות את השרירים המכווצים.

על ידי הדבקה במתח מסוים ובכיוונים מסוימים – נוכל לגרות את שרירי הגב העליון בצורה אקטיבית לפעול, וכן את שרירי מקרבי השכמות. ומהצד השני – להרפות את שרירי החזה, ככל שצריך.

בצורה זאת, על ידי תמיכה אקטיבית, אנחנו ממש מלמדים את הגוף מה הוא צריך לעשות – לחזק את השרירים הספציפיים האלה ולתקן את היציבה.

היות וזה גירוי אקטיבי, הגוף יודע עד איפה הוא צריך לתמוך ולחזק – וכך המטופל גם ייכנס למנח מדויק עבורו.

ומה לגבי תרגילים לחיזוק השרירים?

למעשה, זוהי הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם יציבה לקויה וקריסה של הגוף בישיבה. חיזוק אקטיבי של השרירים על ידי תריגלים מותאמים אישית יעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר.

השימוש בקינזיוטייפינג לא אמור להחליף את התרגילים שהמטופל צריך לעשות – הוא פשוט תומך במטופל בדרך, ומאפשר לו לחיות בצורה נוחה יותר, והפעולה – התמיכה האקטיבית בשרירים – נמשכת לאורך כל הזמן שהטייפ מודבק על העור, גם כאשר המטופל נח, עובד או סתם מטייל.

אנקדוטה לסיום: יש גם חגורות מתוחכמות יותר, שכוללות גם חיישנים שמזהים כאשר הגוף "קורס" ומעבירות זרם חשמלי קטן כדי "לדרבן" את לובש החגורה להתיישר ולתקן את היציבה – והן באמת עדיפות. אבל עדיין, אני מאמין בגירוי אקטיבי עדין ומדויק – כמו של קינזיוטייפינג.